הגעתי לגבורות

ובכן, עברתי את גיל ה 80, מה שקוראים – גבורות- וגבורה גדולה אין לי וזה לא נורא.

נהוג להזכיר את מי שהובילנו עד הלום. כאן אזכיר את הורי שלימדוני, בזעת אפך תאכל לחם – והם הזיעו באמת והרבה כול ימי חייהם, אבל אני עד מהרה למדתי שכדי לאכול לחם (ואני אוכל הרבה לחם – עיניכם הרואות והוא מרוח בחמאה וריבת דובדבנים) לא צריך לעבוד ולא צריך להזיע.
ממורי, לאה גולדברג ,נתן אלתרמן ומרטין בובר למדתי שהדרך והצעידה בה – יפים ונעימים הרבה יותר מאשר להגיע למטרה. לכן, כל הכבוד לדרכים ופחות למטרות.
לאורה אני חייב תודה, על שבזכותה אני הולך בכלל – שאלמלא היא והשגחתה הצמודה – הייתי מריח את הפרחים רק בשורשיהם.

תודה גם למי שמאפשר לי לצעוד בשבילים – אם לא מקל ההליכה שלי עם "הפצע"* שאפילו אור מכבד אותו כלכך, המקל שמפציר בי ללוות אותו במקומות חדשים ואהובים.
כך אני ממשיך לצעוד עם אנשים, מי מהם שהם רק זכרונות, ומי שנושמים איתי גם היום – והם כולם ממתיקי ימיי.

הפצע במקל ההליכה:

יצחק לבטוב ב"נאומו" לרגל יום הולדת 80.

נעמה לבטוב עם סבא