ניחוח החותנת

לפני יותר מ 50 שנה, הוריה של אורה ( אישתי) גרו עדין בחיפה.
לצורך כתבה לעיתון "למרחב", נסעתי לראיין את פרופסור אהרון קשטן, שהיה דיקן הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון והשלים זה עתה את בנית בית הכנסת המאד מיוחד בקרית הטכניון.

הצטיידתי כרגיל בסל הפלסטיק המפורסם ( זה הסל שידיותיו קשורות בחבל, שהייתי מביא איתי גם לסבתא חנה וגם לסבתא סלי על מנת שיחזור מלא במיני מאכלים).
ביקרתי אצל סלי, אמא של אורה, וכרגיל מילאה היא את הסל במאכלים שאורה אוהבת, ואני ודאי שאוהב.
עם הסל התיצבתי בשעה היעודה בחדרו הקטן והצר של פרופסור קשטן, בבנין הפקולטה לארכיטקטורה – הבניין המיוחד והיפה של הטכניון בהדר הכרמל.
הנחתי את הסל – ונסענו יחדיו לקריית הטכניון לחזות בבית הכנסת – יצירת הפאר של פרופסור קשטן.
לאחר הביקור חזרנו לצורך השיחה לחדרו הקטן והצר של הפרופסור, שהחל לספר לי ארוכות על תכנון בית הכנסת.

עוד הוא מדבר ואני רואה כי הוא מגביהה סוליות נעליו, מתבונן בהן עמוקות, מרחרח באפו לכל עבר, מסתכל גם בנעלי ומרחרח שוב.
חולפות להן דקות ארוכות של רחרוח משותף – עד שמסתבר לשנינו שלא דרכנו כלל וכלל על מוקש שהטמינו הכלבים.
אחרי רחרוח מאומץ, מצאנו את מקור הבעיה – ריח הקציצות שהכינה סלי, אמא של אורה, הציף את החדרון הקטן.
ככה זה שמכינים קציצות מקילו שום ומאה גרם בשר.
הוצאתי במהירות למסדרון את סל הפלסטיק שידיותיו קשורות בחבל, והמשכנו לשוחח בניחותא, כאשר דלת החדר פתוחה.
כל עוברי המסדרון עברו בהקפה גדולה ובמהירות יתרה, את דלת חדרו של קשטן, אבל זה כבר לא היה מעניינינו.
הרי הסל חיכה מחוץ לחדר.
הכתבה על בית הכנסת של הטכניון פורסמה בעיתון "למרחב",
ונשבע לכם ששמעתי שכל מי שקרא את הכתבה, הרגיש ניחוח חזק של שום, נודף מהעיתון.