פירורי זכרונות מעולם שנמוג

אני מבקש להעלות כאן כמה פירורי זכרונות מעולם שנמוג (1939-1948) על ימים ושנים ראשונות שלי בכפר הס. זכרונות שיכולים, ודאי, לעניין מי שעבר זה הוא בעל עניין לו.

הוריי חנה וחיים לב טוב הגיעו לכפר הס ב- 1939. הייתי ילד בן שלוש. המשק שרכשו הוריי היה הקיצוני ב"רחוב האחרון". הבית היה גם עמדת הגנה ושמירה כאשר על גגו עמדה מבוצרת ופרוז'קטור.
בתקרת הבית קרעו פער שמתחתיו הוצב סולם והשומרים היו עולים ויורדים בו מדי ערב. כן היו בקירות המוגבהים פתחי עמדות וכו' – צורת הבית אולי היחיד שנשתמר מאותם ימים קיימת עד היום – ועל כך ראוי יונתן לב טוב להוקרה. הבית היה בן חדר אחד מטבח וחדר אמבטיה, שהיה בו רק ברז למים קרים זורמים.

רוב עונות השנה שימש חדר האמבטיה כבית אמון לאפרוחים, או שהיו בו ארגזים לעופות דוגרים, תרנגולות, ברווזים, אווזים, תרנגולי הודו שדגרו על ביציהן ומהם בקעו אפרוחים.
בית השימוש היה בשולי הפרדס של לוין בצריף קטנטן שדלתו פרוצה והוא רחש זבובים צבעוניים, גדולי מידות – ומסמר נעוץ היה בקירו ועליו פיסות רבועות של העתון "דבר", ששימש אותנו אחר כבוד.
שנים רבות לא היה הבית מטויח ומסויד כלל והלבנים הערומות והחשופות בצבצו מקירותיו. רק לאחר שנים נוספו עוד שני חדרים ובית שימוש ומרתף, שנבנו ללא תכנית ע"י חברי הכפר, בוטניק, סגל, תאני וחבריהם. במרתף אוכסנו יבולי תפוחי אדמה בעונתם בתוך חול מעורב בדי. די.טי. וכן פרי אדמה אשכוליות וולנסיה.

במטבח היו שתי פתיליות, מקרר לא היה בו כלל, גם לא מקרר קרח. את המזון אחסנו במה שכונה "ארון אויר" – גם מקלט רדיו לא היה.

בשנים ראשונות היינו הולכים לצריף מזכירות הכפר, ששכן ליד גן הילדים, להאזין לחדשות שהושמעו פעמים מועטות ביום. משום מה אני זוכר חוט ברזל שהיה מחובר לברז מים ושימש כאנטנה. לימים קיבלה משפחת צוקרמן מקלט רדיו והייתי סר לביתם להאזין בשקיקה רבה לתכנית "כבקשתך" לשירים עבריים, ששודרו בשבתות. לימים התרבו מקלטי הרדיו וגם אנחנו זכינו למקלט כזה – אשר הייתי מתחשמל ממנו כל פעם מחדש כשניסיתי להזיז את האנטנה שלו.

מכשיר טלפון אחד היה במזכירות הכפר והוא שימש בעיקר להזעיק את הרופא (ד"ר קוסטא או ד"ר וולגרין או הוטרינר ד"ר בקשט) שהיו מגיעים בכרכרה, או רכובים על סוס ובשנים מאוחרות יותר במכונית פורד קטנה שחורה, שהייתה חזיון נדיר למדי.

הסעודות הפשוטות שאכלנו היו בעיקר מתוצרת המשק, ירקות שגידלנו, ביצים סדוקות ששימשו גם להכנת אטריות ביתיות – חלב וגבינות שהכנו בבית ועופות שנטו למות.
אחת החוויות הטראומטיות של ילדותי היתה כאשר נשלחתי עם עוף או ברווז לשחיטה אצל הרב זמל ליד בית הכנסת – ובריכת המים, הצמודה לו.

עיתון "דבר" היה היחיד שהתקבל אצלנו. היינו מנויים במשותף על העתון עם כפרי. היו גם ילדים שהיו מנויים על "דבר לילדים" – אשר היינו ממתינים בקוצר רוח להופעתו ובעיקר לסיפור בהמשכים על אורי מורי – שכתבה לפי מיטב זכרוני לאה גולדברג ואייר אריה נבון.

כאן עלי לסטות מהזכרונות ולציין, כי כמה עשרות שנים לאחר מכן השתתפתי רבות בכתיבה ב"דבר" – ובית "דבר" ברח' שיינקין 45 בת"א, היה לי כמעט בית שני. לימים גם נפגשתי עם אריה נבון – אמן נפלא ואיש מקסים גם בזקנתו.

ואחזור לזכרונות ראשונים. ספרי קריאה רכשנו אצל בן-ציוני שהיה ספק הנפט בעגלת חברת "של", וגם סוכן של הוצאות הספרים "ספריית פועלים" ו"עם עובד". ספר היה מתנה אמיתית לימי הולדת ולימים אחרים ואני זוכר כיצד הייתי רץ בימים לוהטים יחף בחול החם לרכוש לי ספר קריאה כמו "הטייס הקטע", "אנשי פנסילוב", "עפר הארץ" (מאת עזרא המנחם). בן ציוני היה פותח את ארגז המצעים במיטתו והייתי בוחר את הספר שקניתי לי.

בשבתות היו לעתים הרצאות והופעות אמנים במועדון הנוער, שריכזו קהל רב מאוד. היום קשה להעלות על הדעת מי שהיה מטריח עצמו לשמוע הרצאות משמימות למדי באולם שאינו ממוזג, ישוב על ספסלי עץ. אני זוכר הרצאות בתנ"ך מפיו של ד"ר משה נאור, או הרצאתו של אחד ד"ר קימלמן – שהרצה על מבנה האטום – ומה שלא הבינותי אז לא הבינותי גם היום.

היו גם הופעות אמנים בינהם זמר האופרה אברהם וילקומירסקי, או זמרות כשרה יערי, קריינים כאליהו גולדנברג, קלצ'קין, רודנסקי, לאה דגנית.
סרטי קולנוע היו מוקרנים על קיר בית הקירור. היינו גוררים כסאות לראותם – או יושבים על החול החם וצופים בסרט ובעיקר ביומן או במיקי מאוס שקדמו לסרט.
מדי פעם היתה מתארגנת נסיעה במשאית להצגה בתיאטרון "הבימה" או בתיאטרון "אוהל", ואת החוויה הכרוכה בהרפתקה הגדולה הזאת ראוי לתאר בנפרד.

את שנות לימודיי בביה"ס העממי אני זוכר באהבה גדולה. אהבתי את המורים כולם והערצתי אותם למרות שהייתי תלמיד בינוני מאד בעיקר בשנים הראשונות. בחופש הגדול התגעגעתי תמיד לפתיחת שנת הלימודים. ושוב האהבה הזאת מלווה אותי בצניעות החיים שלה, והסתפקות במועט.
אני זוכר בשנים ראשונות כיצד רצנו לביה"ס בשבילים שבין פרדסים נוטפי הטל בשעה 6 בבוקר. בשנים מאוחרות יותר את הרכיבה על חמורים, כשלכל חמור שקיים יש כמובן חציר או עשב שלא ישתעמם כשאני מרותק לשיעור. – מאכל יומו.

לימים התקדמנו מאוד ורכבנו על אופניים. הייתי בין הראשונים שהיו לו אופניים, שקיבלתי כמתנת בר מצווה מקנדה – ועל אופניים אדומות אלה היתה גאוותי כל הימים.
אהבתי את ימי ביה"ס, את מוריי ואת הרגשות העזים שמילאו אותי עקב אהבות ילדות ראשונות, ואשר לא את כולם אוכל לתאר כאן.

בהיותי חובב אכילה כל ימי אומר כאן כמה מילים נוספות, על האוכל שאכלנו. אמי עשתה אטריות מבצק שהכינה מביצים סדוקות ומקמח, שמנת גבינות וחלב סיפקו הפרות שברפת, עופות שנטו למות עלו על שולחננו בהזדמנות שניתן. פירות וירקות היו פרי גידולנו.
לביה"ס נהגנו להביא כריך מלחם שחור, שנאפה ע"י נחמן במושב חירות וחולק בעגלה רתומה לסוס ע"י טיטייבסקי. הלחם המצוין הזה נעטף ונארז בנייר גבינה שייבשנו.
כילד עבדתי וסייעתי בעבודות המשק. מיד אחר השיבה מביה"ס וארוחת צהריים סגפנית למדי, הלכתי, כמו חבריי לעבוד בפרדס, בחלקת העגבניות, תפוחי האדמה, או הפלפל. בערוב היום הכנו את השעורים, לאור מנורה קלוש. אני זוכר שכילד בן 8 הייתי קוטף פלפלים צהובים בחצר שלנו מוביל אותם למכירה בשקים על חמור לצרכניה בכפר הס – שם היתה מקבלת אותם ריבה הזכורה לטוב, ומאושר הייתי קונה לעצמי בקבוק אורנז'דה וופלה שהיו משוש חיי.

היום, שכבר אחרון מייסדי הכפר אינו בין החיים – וכולם שוכנים שבת אחים גם יחד בבית העלמין בתל-מונד ואני כבר בן שבעים ויותר, אני מרגיש את אהבתי אין קץ לה למייסדי המושב. מדי לילה כשהשינה קשה עליי אני מעביר ומעלה בזכרוני דיוקן אחד ואחת ממייסדי הכפר הזה.
בשנות עבודתי ובחיי המעטתי מאוד לצבור נכסים של חומר – אך הרביתי מאוד להכיר אנשים מרתקים ומעניינים בארץ ובעולם הגדול – מהם שתרמו לעיצוב אישיותי – אבל האהובים והנערצים עלי מכל הם הם אנשי כפר הס של שנות ילדותי.