לחמניות חמות ובייגלך מברוקלין

בשנות העשרים במאה שעברה היגר זוג זקנים מאחת העיירות באוקראינה לברוקלין וזאת מחמת האנטישמיות.
ועל כך מספר הסופר היהודי האמריקאי, ברנרד מלמוד, הנערץ עלי מאד:

קשיים ומרים היו חיי בני הזוג, הם היו אחוזי געגועים לעיירה שנטשו ולקרוביהם האהובים.
לפרנסתם הדחוקה הם היו אופים בלילות לחמניות ובייגלך, אותם היו מוכרים בבקרים ברחובותיה של ברוקלין.
כשהיו מכינים בלילה ולשים את עיסת הבצק, היו הדמעות זולגות מעיניהם ונמהלות בבצק.
דמעות של געגועים ועצב עמוק שהקנו לבצק טעם מיוחד וניחוח משכר.
אט אט התרבו הקונים לבייגלך החמים וללחמניות הטובות בבקרים הקרים של ברוקלין.
לא חלפו ימים אחדים והזדנב אפילו תור קטן ליד עגלת המאפים שלהם, שניחוחות נהדרים עלו מימנה.

מזלם של שני הזקנים שלנו שפר עליהם כעת:
כאשר סופרים את המעות המתרבות, טבעי ששוכחים גם את הגעגועים,
נשכחים הגעגועים – מתייבש מעין הדמעות,
יבשו הדמעות ואינן עוד בעיסת הבצק,
כך גם הטעם המיוחד והניחוח המשכר שבקעו מעגלת הבייגלך – התפוגגו ואינן.
והבייגלך – אל תשאלו – נשארו ברובם בעגלה, וכך גם התור נעלם ואיננו.

מוסר ההשכל, (כפי שהיה מורינו, אביגדור בורשטין,נשמתו עדן) ,
"הזורעים בדמעה – ברינה יקצורו".
וכפי שאמר המשורר היהודי גרמני היינרך היינה – מכאבי הגדולים, יצרתי את שירי הקטנים" (" From my great agonies, I create my little songs")