טובה הבדידות, שכן בה הרגעים המועטים שאתה יכול לנשום עמוקות וליהנות מנשימה זו, ללכת וליהנות מהליכתך, מעלי עצים ושיחים שבדרך, שאליהם אתה חוזר בתשובה.
אלו רגעים שאתה יכול להתבונן בעשר אצבעותיך, ואפילו ללטף בחיבה את ידך.
הלא אחרי זמן רב אתה שב לעצמך, ואתה עוד בבחינת אורח.
כמה זמן ניתן לו לאדם של ימינו להיות עם עצמו, שעדים לו רק אוויר, גלי חום או עץ שבדרך?
חיינו אוזלים ואין אנו אלא אורחים אצל עצמנו. רוב עיתותינו אנו בין הבריות ואיתנו פעליהן. ואפילו בשעה שאין עמנו איש, אנו נוטלים לידיים ספר ומאזינים לצלילי מוזיקה, שוב אין אנו עם עצמנו, אפילו כשאנו במחיצת העידית של האנושות.
באים עלינו רגעים של התוודעות לעצמנו וקומתנו מתגבהת ואנו ממשמשים את פנינו וריסי עינינו, מחייכים לעצמנו ואנו צומחים וגדלים. טובה הבדידות המולידה שיר ענו בלב איש פשוט.
חטאתי בכתיבה