פרידה מיורם האח

ליורם,
אחינו גיבור התהילה שמסע הסבל והיסורים שלו שנפל עליו ללא סיבה, ללא תכלית וללא פשר, עומד עוד רגע קט להסתיים – ואור נגוהות נעים ומתוק יעטוף אותו וימצא מנוחה נכונה מעיפות גדולה מאד.

כאשר יורם הרגיש וגם ידע, כי מלאו ימיו עלי אדמות ותמו יסוריו ועמם גם פועלו – הוא ביקש גם ממני לפגוש אותו לפגישת פרידה. ישבתי בשולי מיטתו בדממה ובאין מילים – לאחר שתיקה שאין כבדה ממנה – אמרתי לו בערך את הדברים הבאים.
גם אני הקטן מאמין כעת באמונה שלמה בהישארות הנפש, וגם אם בא על הגוף כליון – אין דין הנפש כדין הגוף – והנפש ממריאה לה בבוהק אור שאינו מוכר לנו למחוזות אחרים. וחשוב מאוד להסיר כול פקפוק קיים בעניין זה.
אנו נוכל להיפגש עם הנפש ברגעים של חסד – ולכך באים לעזרתנו הזיכרונות.
ולכן, חסד הזיכרונות מלווה אותך וקיים אתנו עד קץ הימים – ונזכור את אמירתה של רחל המשוררת " כי כול שאבד לנו הוא שלנו לעד".
( הציטוט המדויק הוא " רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד" מתוך שירה של רחל " "מֵתַי")

נכתב לאזכרה במלאות שנתיים לפטירתו( 26.07.16)

במלואות 30 ליורם בנוסח מעט שונה:
אני רוצה לשתף אתכם בשיחת הפרידה האחרונה שלי מיורם. היו אלו רגעים כבדים מעופרת אבל גם עליהם ריחפה תקוה גדולה מאד. יורם היה בהכרה מלאה – על פניו שקט שאחרי יסורים גדולים.
אמרתי לו שאני מאמין באמונה שלמה בהשארות הנפש, אחרי כליון הגוף – זאת אמונה שאינה קשורה בהכרח בדת כלשהי וימיה כימי האנושות. וככלות הכול – לא הכול הבל הבלים. אין יודעים לאן דואה הנפש – אולי לשדות אור ואולי לימות שלווה ושקט שכמובן לא ידענו בימי חיינו, ומה שבטוח שגם משם תלווה נפשך את יקיריה כול הימים, ואתה תהיה אתם, אומנם בדרך שונה וחדשה, שממנה תשמור על צעדיהם.
יורם הקשיב ונדמה היה עלי שדברים אלו התקבלו אצלו בהסכמה ובשלווה גדולה התכסו פניו – כי לא הכול הבל הבלים.