שבעים שנה למעבר לכפר-הס

לחיינו לחיי בני ביתנו ולפגישות שבדרך
שבעים שנה הוא מספר שראוי לציון ולאזכור.
שבעים שנה חלפו מאז עברו הורי ואני מהדירה השכורה על גדות הירקון, מול קולנוע פאר, בתל אביב – לכפר הס.
בעמעום אני זוכר שכנראה לקחתי את ארלה דובזינסקי שהיה כבן שנתיים ואני כבן שלוש, וחמקנו לבד לירקון – כנראה שכמעט טבענו ואולי היה זה זרז ששתי המשפחות עברו לכפר הס – מקום שכמעט לא ניתן בו לטבוע.
הכפר ואנשיו עיצבו את ילדותנו ואת נעורינו ועשו אותנו כל אחד מה שהיננו היום.
אני למשל, השקעתי את מרצי שהוא דל באמת בהכרת אנשים ראויים ומקומות מענינים בהרבה יותר מאשר בצבירת נכסי חומר – כך שלפחות הפרידה הסופית והכואבת מנכסי חומר אלה תהיה לי מן הסתם פחות כואבת.
ונסיים בנימה אופטימית – שמחים בחלקנו מול הדפים שהולכים ונתלשים בלוחות השנה – ובאיחולים כי נעשה זאת בבריאות טובה לאושרם של כול בני ביתנו.