בַּמִּכְחוֹל הַמִּלָּה

שני השירים נשלחו לזוהר ( מנהלת ארכיון כפר הס) –במטרה לפרסמו בביטאון כלשהו – וכך אבא כתב בהקדמה – שלפי דעתי יפה כמו השיר עצמו:

"זוהר – לפניך שני קטעים "שיבה מהשדה" ו"התלתן". פרסמתי אותם לפני 60 שנה ב"הפועל הצעיר". אם מתאים לכם לפרסמם – טוב, אם לא מתאים, טוב מאוד". בברכה יצחק לב טוב.

בַּמִּכְחוֹל הַמִּלָּה:
באתי לכתוב על נופים שבלב,
על נופים שלא ראה איש פעמיים,
ולא ראום יחד השנים,
נופים שבלב,
נולדים וגוועים בי ובך, וקצרים חייהם ויפים.

שיבה מן השדה
אתה מרים את ראשך ורואה שכבר ערב מחפש את השמש ואיננה. נוטל המעדר על גבך, מבט אחרון לשורות הבטנים, והביתה. מתחת לעורך המופקר ושחום כחלקת השדה הטוב שחרשת אתמול, נעים שרירך, המקבלים עולו של עור. בעורקי ידיך זורם לאיטו דמך העמוס לעייפה ונושא את הלאות המתוקה של יום עבודתך.
עגלות עמוסות נושאות הכפרה. עבר היום, ואתו עברו ובטלו הגונים. הסוסים החומים והצהובים, הפרדות הכהות – כולם נראים כגושים שחורים זעים הכפרה. עגלה נעצרת אתה עולה, הפרד צועד הלאה.
הלילה מביא מתנותיו. מתחת עולים ריחות האדמה. בושם שולחים העצים ותמורה לא יבקשו. אכן טובים ריחותיו הערב. רוח טובה מיבשת זעתך, שערות ראשך זעות כבר. אתה מחייך ושלם. אכן טובות תהיינה מתנותיו של הלילה.

אהבה
ראי! ארכו רגעי לשעות, ושעה השתרעה על ימים. משחר של בוקר עד רדתו של ערב, חלפו אביבים. היום זורמים רגעי כשם שלא זרם עוד אפיק נחל כסוף. זורם ולוחש לשורשים שחורים של עצים עתיקי יומין, הניצבים לארכו, על שפתו משתי גדותיו, מרכינים צמרות וראשים, הוזים, חוזים ושותקים…
כזהו נוף האהבה. וראי איך חלף ואיננו עוד.
התלתן
למדני גבעול התלתן כיצד לצמוח בחלקה אחת קטנה עם רבבות תלתנים אחרים.
לצמוח, להוריק, לשאת בדדמה בוקר בוקר רסיסי טל, להגניב מבט בצנעה על עלעליו שלו, הנושאים תעלולי השמש הצובע אגלי הטל בצבעי הקשת ומיבשן
( כך מתעללת שמש סוררת במעשיה הנהדרים) . למדני גבעול תלתן בקר אחד היות נקצר בלהב החרמש, להחריש, ובלילה לצמוח מחדש.
אחרי הכל, הן לא קרה דבר…