חיים יבין זורק ואני מנסה לקחת ריבואונד

כיוון שאני עוסק בעיקר בעיבוד זיכרונות העבר שלי,
עלעלתי באינטרנט ומצאתי את האתר המוקדש לדנה (השם האמיתי – שמור במערכת) – צורפת ירושלמית:
נו…, אמרתי לעצמי, יעלו ויבואו זיכרונות העבר שלי מלפני יותר משישים שנה.
אז אני סטודנט באוניברסיטה ושקוע בחיבתי הגדולה להכיר, בעיקר ומקרוב, סטודנטיות.
כך הכרתי גם את דנה בוגרת בצלאל וצורפת בזהב ובכסף בסגנון אומנות ירושלמית. ממש אבן מאבני ירושלים לדורותיה –
אמרתי לה -בואי נגור יחדיו בכפר-הס.
המשפט הזה מצידי גמר את כל סיכויי אצלה בשנייה אחת.
אינני עוזבת את ירושלים לעד!, אמרה.
אז ניסיתי נסיון נוסף בדרך המקובלת עליי, שמסתבר ומעולם לא הניבה תוצאה טובה של ממש:
הייתי עוטה את מעיל הפרווה הידוע שלי, שקיבלתי בשעתו מדוד לאון הידוע ממונטריאול – מעיל מעודפי חיל האוויר הקנדי, כזה שירושלים של שנות החמישים לא ידעה כמוהו.
עטוי במעיל הארוך ובסנדלים, הייתי מסתובב סביב חצר מגוריו של חיים יבין ברחוב עזה בירושלים, היכן שכול עלמות החמד, ובכללם גם דנה, היו משוטטות.
כול עלמות החן היו נמסות רק למשמע שמו של הסטודנט הנאה והכובש, חיים יבין – מייסדו של גל ב' ברדיו דאז.
כול עלמת חן שלא צלחה לקבל תשומת לב ראויה מחיים יבין, יצאה מחדרו ודמעה על לחייה, אז אני הייתי עט על המציאה ומנסה לנחם ולעודד אותה.
אולי לבטוב יוכל לתפוס איזה "ריבואונד".
גם דנה זאת יצאה כאמור ודמעה על לחייה.
ניסיון הניחומים, נשר בעודו באיבו.
ואפילו המעיל שירושלים לא ראתה מימיה, לא הועיל.

היום במרחק יותר משישים שנה, התבוננתי בתמונתה של דנה, בת גילי, וכמעט זלגה מעיני דמעה. אהבת ירושלים שלה, וכנגדה הנאמנות שלי לכפר הס, הייתה מחלוקת שאינה ניתנת לגישור מן הרגע הראשון.
וראה זה פלא – בתמונה דהיום רב הדמיון בינינו – שערה הדליל וראשה המקריח הולכים בדרכם של קרקפת ראשי – ואבוי לדמיון.
מלבד זאת, מנחם לראות את עבודותיה של דנה בזהב ובכסף עבודות שהוליכו את שמה כצורפת ירושלמית עטורת תהילה