על "העבודה" בלשכת העיתונות

בראשית שנות השישים במאה שעברה יצאתי למצוא לי את מקומי בשוק העבודה. בידיי היו שני פתקים – האחד תעודת בוגר אוניברסיטה בירושלים בחינוך ופילוסופיה והפתק והשני, בכתב ידו וחתימתו של פנחס ספיר, ולשונו קצרה ביותר " המוכ"ז הינו מאנ"ש " ( המוסר כתב זה מאנשי שלומנו).
מעיסוק בחינוך נואשתי זה מכבר משום שהייתי מורה גרוע ביותר ולכן פניתי לפתק של מוכ"ז מאנ"ש שהועיל לי מאד.

התייצבתי עם הפתק למכרז עורך חדשות בלשכת העיתונות הממשלתית.
למכרז נרשמו 4 מועמדים (היום בוודאי היו נרשמים למכרז כזה כ 1000) .כיוון שלאיש מהמועמדים האחרים לא היה פתק כשלי, אין צורך לומר שזכיתי במשרה.

בלשכת העיתונות התקבלתי במאור פנים מיוחד – זכיתי לחיבוקים ואהבה רבה, מבושם יתר מקבלת הפנים החמה, התחלתי להרגיש שהשתן עולה לי לראש, אבל במהרה הבנתי את פשר החיבה הזאת ואת היותי האתרוג של לשכת העיתונות הממשלתית – הקולגה שלי לתפקיד היה איש רע מאוד ומר נפש, וכל עיתונאי שהיה זקוק ממנו לסיוע היה יוצא ממנו במפח נפש וידיו על ראשו.
כבר בתחילת הדרך למדתי כלל חשוב בשירות הציבורי – אם רצונך להצליח, הקף עצמך במתחרים רעים, רפי שכל, דוחים בהתנהגותם ובקיצור חארות –. כשאתה מוקף בקולגות כאלה – כוכבך זוהר כאור יקרות, וכולם משתוקקים לפגוש דווקא אותך.
דוגמא אחת לאימות הטענה הזאת:
מנהל קונצרן ענק בישראל כינס את הדירקטוריון שלו והכריז: הגעתי לגיל פרישה ואני פורש. הביאו בפניי מנהל מוכשר, כליל המעלות והשלמות ועתיר ניסיון – כזה שלדעתכם יכול להחליפני. הביאונו אלי – על מנת שאוכל להעיף אותו לכול הרוחות – באיש כזה אינני חפץ כיורש!
ולסיכום – אם רצונך להיות ענק, דאג להקיף את עצמך בגמדים.

בחדרי בלשכה זכיתי לכורסה נוחה, כאשר לימיני כול העיתונים שהופיעו באותו יום וממולי מכשיר רדיו קטן שכן טלוויזיה לא הייתה באופק – כך הייתי מעלעל בעיתונים ומנמנם חליפות – ומידי פעם, מאזין למקלט הרדיו שלפני. לג'וב הזה חיכיתי הרי כל ימי חיי – לקרוא עיתונים בחינם ועל חשבון זמנם של אחרים. אבא שלי, שכל חייו היו שטופי זעה מעבודה קשה בחקלאות, היה אולי אומר – זאת אינה עבודה, אתה פרזיט – ואולי הצדק איתו .

עלעול בעיתוני היום נגדע כאשר, בא דובר מדוברי הממשלה שאת הודעתו היה עלי לפרסם בבּוּלֵטִין הרשמי של הממשלה, כך שבמשך כעשרים שנה הודעות רשמיות היסטוריות מצויות בגנזך המדינה חתומות בראשי תיבות י.ל – ואני עבדכם הנאמן שיחררתי אותם לעולם.

בצד חתימתי, מצויה בקו נטוי גם ראשי התיבות של הכתבנית שלי – היא היתה יפת מראה ובעלת חזה השופע, שבעקבות ניסיון חיים שצברה, יכולת לשוחח איתה על נושא אחד בלבד והוא מגוון ההבדלים הדקים שבשכיבה עם עיתונאי גוי שבא ליממה אחת והוא ערל לבין ישראלי שנימול כדת משה.

בין אלו שנזקקו לשירותיי הטובים היה גם נספח העיתונות של שגרירות ברית המועצות דאז – מר לברוב – לברוב היה איש חמודות תכול עיניים והיינו משוחחים באנגלית בביקוריו היומיים בלשכה, ידעתי שלברוב דובר עיברית מצוינת שכן היה בוגר המכון לשפות שמיות של ה ק.ג.ב. במוסקבה. במקום לדבר אנגלית עילגת, יכולנו לדבר בעיברית שוטפת, אבל זה היה סוד של הימים ההם.
ידענו שכול איש בשגרירות ברה"מ ונספחיה – כולל כמרים בכנסיות – משובצים ובעלי תפקיד בק.ג.ב. כך לדוגמא נהגו של השגריר, היה בעצם הממונה הראשי על פעולות הריגול של ברית המועצות בישראל, ואילו השגריר עצמו היה בדרגה נמוכה הרבה יותר מנהגו. עולם הזוי – לא רק בימינו אלה.. ולך תדע מי הוא באמת הבוס.