כשהגיעה שעתו לסיים את חייו- התרחש הדבר בדרך שניתן היה לצפות שכך יקרה. הוא נפל בשדה וכלי עבודתו בידו.
יש בסיום כזה הרבה נחמה ועידוד, כי החיים מיטיבים לעיתים עם האדם בבואם לקצוב לו סיומים ראוים ואין הם אכזריים תמיד.
לבטוב הצטרף לחבריו – דור הולך ונעלם שחייו היו קשים ומלאים, רצופים מעשים קטנים ולא יומרניים במיוחד. מעשים שנתנו משמעות וכיסוי לביטויים כמו "חזון" ומילים גבוהות אחרות, בלעדי מעשיהם שלו ושל חבריו שכמותו,
היו המילים כמו " בנין הארץ" מילים נבובות מזמן.
באחרית ימיו היתה לו גינה – אליה היה מגיע כדי לעבדה, לעיתים , בזחילה על ארבע, כיוון שרגליו לא נשמעו לו.
על מנת למנוע מציפורים לנקר ביבול הגינה שלו, היה נוטל אריזות אלומניום של תרופות וגלולות והיה קושרן בחוטים למקלונים. כאשר נשבה רוח ואור השמש האירה, היו אריזות הגלולות בורקות באור, ורוחשות צלילים , וכך מפחידות נקרנים למיניהם.
כיוון שנטל אלפי גלולות, של תרופות השמיעה הגינה הזאת סימפוניה מיוחדת במינה שהמסר שלה הוא:
יש זיקנה שהיא אופטימית ללא תקנה – זיקנה ברוכה – וזאת למרות שהיא מרופדת באלפי גלולות של תרופות…
בניו
יצחק לבטוב בהספד על אביו
על האחריות