אבא מביט לאחור על "חטאו" בכתיבת שירים עם קורטוב של ביקורת עצמית:
נתחיל בסיפור:
בשעתו קראתי אצל ההיסטוריון האנגלי על אחד ממלכי אנגליה במאה 17 שהיה חוטא גם בכתיבת שירה .היה לו למלך זה יועץ בין יועציו שהשביע את המלך מרורים הרבה:
שלח את היועץ להודו – וכמעט נשמטה הודו מן האימפריה הבריטית.
מינה אותו לאחראי על צי הממלכה – כול האוניות עלו על שרטון.
מינה אותו לשר האוצר – כמעט והפך להיות אביו הרוחני של אברהם הירשזון ( שר אוצר שהורשע בעברות של מרמה וגנבה).
פנה המלך בייאושו לעצת מועצת המלך בשאלה – מה עושים בנעבך הביש גדא הזה
(ברגע זה אינני יודע בדיוק איך מתרגמים לאנגלית אוקספורדית את הביטוי נעבך בישגדא אבל נחזור לענייננו).השיבה מועצת המלך – יועץ זה יש לערוף את ראשו ומיד!
למשמע ההצעה התחלחל המלך מאוד מאוד ואמר "בשום אופן ! לבל תעזו:
כידוע לכם, גם אני מלך אנגליה , כמו היועץ – כותב שירה. אם חס וחלילה ימות היועץ – הרי שאני המלך נשאר המשורר הגרוע ביותר בתולדות אנגליה ולזאת אינני מסכים!!!
וממלך אנגליה לעבדכם הנאמן:
במשך כמה עשורים חטאתי בכתיבה – דברי מיצויים בעיתונים שהלכו לעולמם לפני: "דבר" ל"מרחב", " על המשמר" ועוד…
עקב כך, לעיתים הייתי מוזמן לפגישות עם קוראים. חבריי במערכת היו שמחים מאוד כשאני מופיע בציבור לצידם, וכול זאת למה? הופעתי נסכה בהם תמיד את התחושה שכל עוד אני מופיע לצידם, הרי שלפחות בינם לבין עצמם הם היו בטוחים (כמו מלך אנגליה) שאין שירתם נחשבת לבזויה ביותר, שכן, לבטוב תמיד, בפתחו את פיו, יצליח להיות גרוע מהם, ובכך לגרום להם נחת רבה שאין לזלזל בה כלל.


בַּמִּכְחוֹל הַמִּלָּה