הסיפור על אבו יונוס

הפעם אתעסק במשהו שהוא מהים הכללי ולא טיפה משלי – כפי שהיה כותב חנניה רייכמן ב"דבר השבוע". ולפניכם סיפורון קטן שיש בו אולי גם משל וגם מוסר השכל. כפי שאהב מורנו זכר כולם לברכה.

ובכן, מעשה באחד אבו יונס מהכפר ערערה בוואדי ערה, שביום שישי אחד לאחר שהשכים קום אכל צלחת חומוס דשנה, שהגישה לו רעייתו הנאמנה – שם פעמיו למסגד, כרע עם כולם על ברכיו בתפילה לבוראו של עולם. ואז אוי לו ואבוי לו.

נפלטה לו נפיחה גדולה

מי שמכיר את אורחות המוסלמים יודע גם יודע שתרועה כזאת ברשות הרבים ועוד במסגד בתפילת יום השישי – אין כלימה גדולה ממנה, רחמנא ליצלן.
מכיוון שלא יכל היה לשאת את גודל הבושה, קם ביום ראשון והיגר לעיר בריסביין באוסטרליה הרחוקה.

אין צורך לומר שבבריסביין, שפר עליו גורלו, והתעשר מאוד מאוד.
בחלוף 40 שנה, כשהוא בסתיו חייו גברו מאוד געגועיו לערערה – כפרו הקטן, והוא החליט מה שקוראים אצלנו "לעשות עלייה".
טייל אבו יונוס בכפר נעוריו האהוב, ראה בניין יפה שלא הכיר – פגש בשני נערים ושאל אותם מה טיבו של בניין זה ומתי נבנה.
השיבו לו בלשונם: הבניין נבנה מזמן. זהו בית ספר התיכון שלנו והוא נבנה בדיוק שנתיים אחרי שאחד – אבו יונוס – הפליץ במסגד.

נפלו פניו של אבו יונוס, אך בכול זאת המשיך בטיולו.
ראה שתי נערות יפות מראה, הרהיב עוז בנפשו ושאל אותן: בנות מי אתן ומתי נולדתם. השיבו לו – אנו נכדותיו של מוסטפא הירקן. אנו נולדנו בדיוק לפני 20 שנה ויומיים אחרי המקרה ההוא במסגד ביום השישי.

הבין היטב אבו יונס, ש"זכה" והפך לנקודת ציון בלוח השנה לדורי דורות של הכפר. נס על רגליו וחזר מיד, לבריסבין שבאוסטרליה, ואינני יכול יותר לספר אודותיו.

ואני שפר עליי גורלי, אני יכול, ככל שאחפוץ לבקר בכפר הס מאז שנטשתי את ביתי, ואין כבר איש בחיים מהחברים האהובים עלי שייסדוהו, וכל מי מנכדיהם וניניהם שאשאל אותו דבר – תשובתו לא תהיה בסגנון התשובות שקיבל וזכה להם אבו יונוס. כך אשריי וטוב לי ואפילו לא הייתי צריך להרחיק עד בריסביין שבאוסטרליה.

יצחק לבטוב מספר על אבו יונס